התחלה חדשה.. is it?
- 9 באוק׳ 2016
- זמן קריאה 3 דקות
לאורך החיים, עוברות לי בראש הרבה מחשבות. כל פעם אני מתחילה יומן, רושמת באיזה פתק, מכינה רשימה.. והגיע הזמן לרכז את הכל. למה?
1. כדי שיהיה לי תיעוד שישמר ותמיד אוכל להגיע אליו [חשוב שתהיה לי את היכולת להזכר... כי אני שוכחת. היזכרות עוזרת לי לא לחזור על טעויות ועוזרת לי ללמוד ולהתפתח. יותר מזה- היזכרות נותנת לי פרספקטיבה].
2. לפעמים קצת קשה לי להכיל את עצמי, וגם קשה לי לחלוק ולשתף עם אחרים, אז טוב שיהיה לי איזשהו מפלט.. איזשהו מקום לכתוב את כל השיט שעובר לי במוח.
3. אדם חכם בשם יובל אברמוביץ, שהגעתי אליו במקרה כבר פעמיים, בצורה הכי מדויקת שיש, אומר שצריך לרשום רשימות ולפרסם אותן ואני מאמינה לו, אז גם רשימות יהיו פה בבלוג.
פתאום אני נמצאת שוב [האמנם?] באותה נקודה שאני כבר מכירה כל כך טוב, אותה נקודה משתקת ומשתיקה של חיפוש וספקות עצמיים. שוב עולות השאלות שגורמות לי לפקפק בעצמי [שאני יודעת שהן לא נכונות, אבל קשה להתנגד להן כשהן צצות], לשאול מה איתי? לאן אני הולכת ומה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? שוב אני תוהה אם להמשיך באחד הכיוונים שכבר ניסיתי, או לנסות משהו חדש, שוב אני שואלת מה זה אומר עליי? האם זה אומר שאני אמיצה? או אולי סתם אבודה? האם כדאי להתחיל משהו, רק כדי להשאר בתנועה, או שאולי עדיף לחזור לאחד התחומים שכבר ניסיתי ולקחת אחד מהם לשלב הבא? הליצו לי לקחת רגע כדי להשאר במקום ולברר עם עצמי מה נכון לי, אבל איך בכלל זה עובד? איך מבררים דבר כזה? ואיך מתפרנסים ונשארים במשחק בזמן הזה?
האמת? אני קצת מפחדת למצוא את עצמי בנקודה שאשאל את עצמי "לאן נעלמו החיים שלי?"כי הזמן לא מרחם. הוא זז ומהר. מדי פעם אני קולטת כמה זמן עבר מאז שהייתי בנקודה הזו בפעם הקודמת, או בנקודה אחרת אבל דומה. בנקודה כזו, שמרגישה כל כך אבודה.
הזמן עובר ואני מרגישה שאני עדיין מחפשת, עדיין שואלת, עדיין לא עצמאית וזה מתחיל להפריע, מתחיל להציק.
אז מה עושים?
כי מצד שני, יש זמנים שזה מרגיש בסדר, שאני מתפתחת ולומדת ומעשירה ומחכימה.. אז מה אם הזמן עובר? אני, הרי, מתפתחת איתו ואני נמצאת בדיוק במקום הנכון לי.
ואז חוזרות הפעמים האחרות, הספקות והזלזול העצמי, היאוש והחיפוש.
ככה החיים שלי, מעין מאניה-דיפרסיה כללית שכזו שעוברת בקיצוניות מצד לצד ולא מאפשרת לי לנוח, להרגע, להשאר באותו מקום מספיק זמן כדי ליצור שגרה נינוחה.
התעייפתי.
אבל אולי זה חלק מהמסע?
חלק אחד בי יגיד שכן, בטח שזה חלק מהמסע, שהכל הוא בדיוק כמ שהוא אמור להיות, שהכל בסדר ושאני מתקדמת בכיוון הנכון.
בתגובה, חלק אחר בי ייכנס לפאניקה, אני אבכה ואריב עם כולם. לא כי הם אשמים אלא בעיקר כי אני צריכה שמישהו יהיה נוכח איתי במועקה שלי, כי קשה לי להיות בה לבד. והתסכול הזה, שאף אחד לא מבין אותי.. זה קשה.
אבל מצד שני יש לי הכל. האין זאת?
אני בריאה, אני מהצד החזק של האוכלוסייה [שזה כשלעצמו מעניין, רק לאחרונה הבנתי שאני נמצאת באיזשהו חוסר מודעות בנושא, שאני מגישה תמיד מקופחת ומסכנה וחסרת יכולת... המיינד שלי יודע כמה שזה לא נכון, אבל הרגש... אוי הרגש הנורא הזה שגורם לי לתחושת מחנק בכל פעם שאומרים לי לא, או שדוחים אותי, או שפשוט הדברים לא מתקדמים כמו שצריך], אני לא רעבה ללחם, או לשומדבר אחר בעצם, אני חיה חיי מותרות ברמה מסויימת, טסה לחול ואוכלת בחוץ, יש לי בחור מהמם שאוהב אותי ואני אוהבת אותו, ויש לנו בית שברובו הוא מושלם, יש לי כלבה מהממת ובשנה האחרונה אפילו רכב יש לי.... אז למה אני מתלוננת? מה כל כך רע לי? ובכלל, איזו זכות יש לי להתלונן? יפת נפש שכמותי.
בפירמידת הצרכים של מאסלו, הצורך במימוש עצמי נמצא בשלב האחרון ברשימה. אז איך זה שהוא מצליח לרוקן את כל הקיום שלי מתוכן? למה אני ממשיכה להסתובב בעולם כל כך טרודה ואבודה?
למה?
p,tuo tbh numt, t, gmnh auc' cu,v beusv afcr vhh,h
תגובות